גיבורי המקלדת

"אלך איתך לכל מקום", "לא תצעדי לבד" ו-"תמיד אהיה שם בשבילך" הם חלק משירים שמושמעים היטב באצטדיוני הכדורגל השונים. הקהל תמיד יהיה שם בשביל הקבוצה – בכל זמן ובכל מקום. אלא שאם תחפשו את הדמויות שנמצאות קרוב יותר למועדונים – הכי קרוב שרק אפשר – תמצאו את כתבי הספורט. אלה שיהיו בשדה התעופה עם מכבי ת"א ב-3:00 לפנות בוקר, חמש שעות לאחר מכן יתייצבו במתחם "חודורוב" לאימון הפועל ת"א וב-12:00 במסיבת העיתונאים של בית"ר ירושלים. רגע לפני פתיחת העונה: חימום אחרון עם עמית גולדשטיין ("וואלה! ספורט"), מוטי פשכצקי ("ערוץ הספורט"), נדב צנציפר ("ynet" ו-"ידיעות אחרונות") ודורון בן דור ("ONE").

הצעדים הראשונים

לא פשוטה היא עבודתו של עיתונאי הספורט. הזמינות חייבת להיות מסביב לשעון, גם בשעות הלא נוחות של היום, הרי עידן האון-ליין לא מאפשר רגע אחד של מנוחה. גם הביקורות לא נחסכות – הן מהאוהדים והן מהקבוצות – אך חרף העובדות הללו הכתבים לא מתרגשים: "את תחושת הסיפוק אף אחד לא ייקח לנו".

"לא חלמתי להיות עיתונאי", משיב פשכצקי כאשר נשאל כיצד החל במקצוע. "ברגע שהגעתי לגל"צ במהלך שירותי הצבאי נפתחו לי העיניים. הבנתי שאני יכול לחשוף המון דברים ושיש לי יכולת השפעה. החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות, כאשר לנגד עיניי עמד הביטוי 'זכות הציבור לדעת'. הבנתי שאני יכול לחשוף דברים שיהיו כאלה שלא יאהבו אותם, ומצד שני לפרסם כתבות שאנשים ירצו ויחכו לקרוא".

ההתחלה של עמית גולדשטיין הייתה מעניינת. "החלום שלי היה להיות פסיכולוג. הלכתי ללמוד את המקצוע באוניברסיטה וכדי שיהיה מעט קל יותר שילבתי תקשורת. במהלך התואר נחשפתי למודעת דרושים שעניינה אותי במקומון 'כלבו' החיפאי. גם ככה כל החיים שלי הסתובבו סביב עיתון הספורט בבוקר, אתרי אינטרנט בצהריים וחדשות הספורט בערב, אז הלכתי לראיון. השאר היסטוריה".

את הכתבה הראשונה של נדב צנציפר הוא לא ישכח: "1997, מקומון "במקום" של ראשל"צ והסביבה – מכות באימון הפועל מרמורק – בין הזמר אייל לגולן לאמנון זנדני, שלימים הפך למתופף שלו". הייתי ספורטאי", מתהדר צנציפר. "אריק זאבי ואני חברים מגיל 5 במתנ"ס בפרדס כץ, רק שברגע שהוא הפך להיות אלוף עולם אני הייתי אלוף ישראל בסמבו".

רובם עשו את דריסת הרגל הראשונה שלהם במקומונים השונים, ומסקופ לסקופ פרצו לתודעה וביססו את מעמדם בתחום. "אחד הסיפורים הראשונים שלי היה עם שלמה שרף בעיתון 'כלבו חיפה'", נזכר דורון בן דור. "ערכתי איתו ראיון, במהלכו שאלתי אותו האם עופר טלקר יכול להיות שחקן מוביל. הוא השיב: 'מוביל? מוביל ירקות אולי'. הפרסום צבר תאוצה ותפס את כל הכותרות. ככה נכנסתי לעניינים, תוך כדי תנועה ועם עבודה קשה. אתה צריך כל הזמן להוכיח את עצמך, כל הזמן להביא סיפורים".

"מה שבטוח – אתה חייב לאהוב את התחום שאתה מסקר. הייתי למשל יכול להיות כתב פוליטי, זה אותו דבר, אבל לא מעניין אותי", התייחס בן דור. פשכצקי מסכים: "אני לא רואה הבדל בין כתב ספורט לכתב מדיני למשל. גם הם מדברים עם מקורבים, דוברים ושאר הגורמים. העניין הוא ששם אתה מתעסק בדברים ברומו של עולם, כל מילה צריך לשקול על מנת שלא להזיק למדינה שלך. במשך השנים הציעו לי להיות כתב פלילי וגם פוליטי, אבל האהבה הגדולה שלי היא לספורט. בכלל התחלתי ככדורגלן, אבל אחרי שעברתי ניתוח בברך בגיל 22 – אמרתי לעצמי שאם לא שחקן, לפחות אהיה עיתונאי".

ביקורת יש – והרבה

"כמו בכל תחום, יש למקצוע הזה יתרונות וחסרונות. החיסרון הבולט הוא הצורך להיות זמין 24/7", מודה עמית. "אין דבר כזה לקום בבוקר ולהתחיל לתכן תוכניות למשך היום, משהו תמיד יכול להשתנות. אין שגרה. יש ימים ושבועות מטורפים, במיוחד בהפועל תל-אביב – אתה מוצא את עצמך מוציא 4-5 ידיעות ביום ונדמה שזה לא ייגמר לעולם". בן דור באותה דעה: "מי שחושב שיש לנו זמן לנוח – טועה. אף פעם אין רגע דל. הנה, עכשיו בזמן השיחה איתך קיבלתי סקופ. אתה חייב תמיד להיות עם היד על הדופק, ובתוך כל זה גם להיות איש משפחה. עבור האישה זה לא פשוט וגורם להמון מקרים של אי נעימות, אבל היא לומדת לחיות עם זה". והילדים של צנציפר? "כשאני עובד מהמשרד בבית אני לא מסוגל לתקשר איתם. יש לי שלושה ילדים בגילאים 6, 9 ו-12, וכולם כבר למדו שברגע שהדלת סגורה – אף אחד לא נכנס".

אפרופו מערכות יחסים, ההתנהלות עם מקורות היא אחד הדברים החשובים ביותר עבור עיתונאי. "בסך הכל הקשר בין העיתונאים לקבוצות הוא טוב", סבור פשכצקי. "כמובן שיש תקופות טובות יותר וטובות פחות עם גורמים במועדון ולא תמיד כולם אוהבים את מה שאני רושם, אבל מצד שני יש הרבה שמעריכים. צריך גם לזכור שבהרבה מקרים התקשורת מסייעת למועדונים, בין אם זה בקידום מכירת מנויים או באירועי יח"צ שונים". צנציפר עם דעה שונה: "היום יש טרנד של כמה שפחות לשתף פעולה מצד הקבוצות, ומצידן, שהכל יסתיים בהודעות רשמיות. יש קבוצות שפשוט הגדירו את התקשורת כמוקצה. בדיוק כאן אנחנו ככתבים נמדדים – להביא את הסיפורים למרות המגבלות. כשאני יודע שיש לי סקופ אני קם ב-6 בבוקר לראות את העיתון, זה הדבר הכי כיף שיש".

לגולדשטיין יש דעה נחרצת בעניין: "אני חושב שיש פה תרבות קלוקלת – כל פעם שמשהו לא עובד, התקשורת היא זו שאשמה. נקח לדוגמה את ארה"ב: העיתונאים הם ממש חלק מהקבוצה, גם בהצלחה וגם בכישלון. הם עובדים איתה. כאן התחושה היא שהעיתונאי והקבוצה עובדים אחד נגד השני – כלומר אתה אף פעם לא חלק מההצלחות של המועדון כמובן, אבל אתה כן חלק אינטגרלי ממה שעובר על הקבוצה. למשל, כששחקן מפסיד מגיע לעמדת הראיונות הוא שוכח שהתקשורת משמשת ככלי להעברת התחושות שלהם. אני, כאוהד כדורגל, רוצה שהשחקן של הקבוצה שלי יבוא וייקח אחריות. אני מבין שיש עצבים וכעס אחרי משחק, אבל לאף אחד אין חשק לדבר עם התקשורת וכולם 'עושים טובה'. יש הפסדים שבסיומם הדוברים צריכים לגרור את השחקנים לדבר, זה לא אמור להיות ככה".

גולדשטיין המשיך והצביע על נקודות מדאיגות נוספות: "זה כמו סיפור הביצה והתרנגולת – בשנים האחרונות התפתחה סוג של תקשורת ספורט שהיא מאוד שלילית: ככל שאתה יותר צועק ומלכלך – כך אתה מקבל יותר במה. בשל כך, חלק מהקבוצות פיתחו אנטי כלפי עיתונאים. לפעמים בתוכניות רדיו וטלוויזיה ובטורי דעות זה נראה כאילו שיש עיתונאים שמחכים לאיזשהו גורם בנקודה מסויימת. או שאחרי הפסד אחד – מייד כולם קוטלים את הקבוצה. יש הרבה מאד אינטרסים בכל הסיפור, וזה משהו שהתקשורת צריכה לעבוד עליו".

צנציפר מצטרף לביקורת: "התחום השתנה עם כניסתו של האינטרנט. פעם היו רק עיתונים והמקצוענות הייתה שם המשחק. היום אנשים נכנסים לאתרים ורואים הרבה אי דיוקים ודברים שנכתבו בחיפזון. בגלל דברים כאלה יש סטיגמה שלילית נגד התקשורת מצד הקוראים, למרות שלא שמעתי דברים כאלה על "ynet" או על "ידיעות אחרונות". בן דור סיכם: "ככל שחולפות השנים, יש ירידה, לצערי, ברמת הכתבים, מבלי לפגוע חס וחלילה. הרמה יורדת כיוון שכל הזמן נפתחים אתרים וזורקים סיפורים לאוויר, אוהדים חושבים שהם נכונים ומאמצים אותם, אבל בפועל מדובר בספינים. הכוח שלי זה האמינות. כמובן שיש נפילות לכל עיתונאי, אבל חייבים תמיד לשמור על אמינות".

הסיפורים שיזכרו מול פרסומים שיעדיפו לשכוח

גולדשטיין: "עשיתי כמה חשיפות נחמדות בשנים האחרונות, אבל אני אדם די צנוע מטבעי ולא אוהב לדבר על עצמי יותר מדי. חוויה מצחיקה שכן אקח איתי הייתה מקזאן, כשנסענו רועי גלדסטון ואני למשחק של הפועל בליגה האירופית. מזג האוויר היה קפוא, מינוס 15 מעלות. הסתובבנו עם כל כך הרבה שכבות, כולל כובע גרב של 'גנבים' שמסתיר את כל הפנים חוץ מהעיניים, ואז כשיצאנו החוצה עם החרמונית קלטנו שאנשים מסתכלים עלינו כאילו נפלנו מהירח ואנחנו באים לטבוח באנשים. סיטואציה מצחיקה והזויה. אני זוכר שבמחצית לא יכולתי לספוג את הקור ואת שאר המשחק ראיתי מתוך חדר העיתונות, עם תה בין הידיים".

כאשר נשאל גולדשטיין על כתבה שהוא מתחרט עלייה, הוא נזכר בפרשת אביחי ידין והפועל תל-אביב. "עשיתי כתבה על המחלוקת שהייתה שם והבאתי בעיקר את הצד של הפועל. כעבור כמה ימים נתקלתי בידין, קיבלתי ממנו 'ברכות' ואחרי מחשבות עם עצמי הבנתי שלא הייתי בסדר. הרמתי לו טלפון ואמרתי לו 'מצטער, לא לקחתי גם את הצד שלך' ותיקנתי את הטעות. בתור עיתונאי אתה צריך תמיד להביא את כל התמונה. לגבי ידיעות חדשותיות, אני מתאר לעצמי שהיו לי כמה טעויות עם שחקן שמועמד לפה או לשם, אבל הדבר שהכי חשוב עבורי הוא לשמור על אמינות. לפעמים, בגלל התחרות, עיתונאים שוכחים שבסוף אנחנו עובדים בשביל הקהל. האוהדים הם אלה שקוראים אותי. אם אני מסקר את הפועל – אני כותב לאוהד של הפועל. לכן מבחינתי הפרסום הראשון פחות חשוב, אלא הרצון להיות אמין עד כמה שניתן. משחקי אגו בין עיתונאים ומערכות יובילו לכך שאתה בסופו של דבר תפסיד את הקהל".

פשכצקי: "אחד הדברים הבודדים שאקח איתי הלאה הוא הפגישה עם לותר מתאוס בזמן שיסקרתי את מכבי נתניה. זמן קצר אחרי שחתם, קבענו להיפגש אחד על אחד בבית קפה. התרגשתי מאד – העובדה ששחקן אדיר בסדר גודל כזה נפגש איתי גרמה לי להעריך אותו. במהלך השיחה הוא אמר לי משפט שמאז תמיד מהדהד לי בראש: 'אם אתה רוצה לקבל כבוד – אתה חייב קודם כל לתת כבוד". משפט של אלוף העולם. שם הרגשתי באמת עד כמה המקצוע הזה מרתק ומעניין. לא כמו כל מקצוע שאתה מגיע למשרד, יש לך כך וכך דברים לעשות, תמיד אותם אנשים ולרוב אותן שעות. במקצוע הזה תמיד נתקלים בדברים חדשים, תמיד יש חוויות ובהתאם לכך הסיפוק גדול". באשר לכתבה עליה הוא מתחרט, השיב: "אין אחת כזאת".

בן דור: "אחד הסקופים המרכזיים הוא הסיפור על בית שאן ופרשת השרוכים. עורך המקומון שעבדתי בו כינס אותנו ביום שאחרי המשחק ואמר שהוא צריך סיפור. כמה שעות לאחר מכן אחד השחקנים הודה בפניי שהם לא התאמצו באותו משחק". באשר לכתבה עליה הוא מתחרט, השיב לאחר דקות ארוכות של מחשבה: "בתוכנית 'מלפפוניאדה' בערוץ ONE ביוני 2013 הייתי קצת יהיר בזה שאמרתי שאיתי שכטר יחתום במכבי חיפה. לקחתי בחשבון את מכבי תל-אביב כי ידעתי שלשם הוא לא יגיע, אבל לא לקחתי בחשבון את הפועל תל-אביב שבסוף החתימה אותו. בטלוויזיה אתה לא יכול לטעות, וזו הייתה נפילה. אנשים זכרו לי את זה למשך הרבה מאד זמן".

צנציפר: "פרסמתי המון סקופים ודברים בלעדיים, אבל אחד הדברים שגרמו לי להכי הרבה סיפוק היה עם אלי טביב בהפועל תל-אביב: תמיד נחשבתי לאחד המבקרים הגדולים ביותר שלו, אבל בסופו של דבר כשסיים את תפקידו בקבוצה הוא בחר לעשות את ראיון הפרידה הבלעדי דווקא אצלי. זה מראה שכולם בסופו של דבר מעריכים עיתונאי ישר, אמין וגם חזק. אגב, זה טיפ לאוהדים שיקראו את הכתבה הזו: לא צריך להיות נרפים ולא כתבי חצר, אלא ללכת עם האמת, לעשות את כל ההצלבות מידע האפשריות ולהיות הכי אמין שאפשר – ככה מעריכים אותך. סיפור נוסף שזכור לי מאד היה עם שייע פיגנבויים בהפועל: כשעלו דיווחים על פיטורים אפשריים, הוא ניצל את החברות הטובה שלו עם אחד שעבד בבית דפוס, וביקש ממנו להכין סטיקרים עם הכיתוב 'שייע תישאר' ו-'שייע אוהבים אותך'. המטרה הייתה להעביר את הארגז לאוהדים, ושההנהלה תראה את הגיבוי ותשאיר אותו. שלחתי את אחת המזכירות לבית הדפוס, היא הזדהתה כאוהדת הפועל ולאחר כמה שעות הארגז היה אצלי במשרד. למחרת בעיתון הופיעו כל הסטיקרים שהכין שייע. כמובן שבסיום אותה עונה הוא לא המשיך". באשר לכתבה עליה מתחרט: אני כותב מ-1997 ועד היום אני לא מתחרט על שום ידיעה".